"אני לא רוצה להשתייך לדור של סהרורים", אמר נשיא צרפת עמנואל מקרון (בתמונה) בשטרסבורג בשבוע שעבר. ביסוד נאומו בפרלמנט האירופי עמד המסר כי הפתרונות לבעיות אתמול כבר אינם מתאימים לאלה של מחר. זה נושא שקובעי מדיניות ומנהיגים פוליטיים אחרים ברחבי אירופה צריכים לחזור עליו שוב ושוב.
הקשיים ארוכי הטווח העומדים בפני אירופה מרתיעים, ואם ניתן יהיה להודיע להם על דעת הקהל, האחיזה במצביעים של מפלגות פופוליסטיות תיחלש משמעותית. אבל ראשית, אמת פשוטה.
ההיחלשות בעשור האחרון של השאיפה לאינטגרציה אירופית גדולה יותר אינה קשורה למנהיגות פוליטית ירודה, וכל מה שקשור לתנאים כלכליים. המנהיגים הלאומיים של האיחוד האירופי מואשמים בדרך כלל, אך המציאות היא שמדיניות הצנע בעקבות המשבר הפיננסי בשנת 2008 וצמיחה נמוכה, ללא צמיחה ברחבי אירופה, נעלו את הפוליטיקאים ובוחריהם במצב רוח מונע סיכון.
חשוב שאנו האירופים נבין את הנקודה הזו, מכיוון שמגמות ארוכות טווח מצביעות על המשך צמיחה איטית אלא אם כן מיושמים מדיניות רדיקלית חדשה. המטרה חייבת להיות להניע את כלכלות אירופה בשיעורי הצמיחה הגבוהים יותר שהובילו לשוק היחיד, ליורו ולהרחבת האיחוד האירופי.
כישלון לעשות זאת מעמיד את כל הפרויקט האירופי בסכנת ירידה וביתול הדרגתי. "לא במפץ אלא ביבבות", כפי שכתב המשורר טס אליוט על הדרך בה העולם מסתיים.
מהן, אם כן, המגמות הללו שקוצר הראייה באירופה צריך להתמקד בהן בדחיפות? המובהק ביותר הוא דעיכה דמוגרפית, אך פגיעות טכנולוגיות קשה, בעקבותיה פוחתת רמת החיים והמתח החברתי עולה. כולם ידועים אך מתעלמים מהם.
פוליטיקאים שמתכוונים להיבחר נרתעים מללהתפס כירמיהו עמוס האבדון, או כקסנדרס. עיתונאים מגיבים לתיאבון הציבור לחדשות אך לא לחינוך. אין ספק מדוע ההשלכות החמורות של הזדקנות אירופה זוכות לתשומת לב כה מועטה. העובדה שבעוד רק עשור מהיום משהו כמו 40% מאוכלוסיית האיחוד האירופי תהיה מעל גיל 65 נתפסת כבעיה בתחום הבריאות והפנסיה.
ובכל זאת זה רק קצה הקרחון. ההתכווצות של כוח העבודה האירופי מבהילה הרבה יותר. חלקם עשויים לברך על כך כחדשות טובות עבור דורשי עבודה צעירים יותר, אך אלה שגויים. כוח העבודה של האיחוד האירופי -28 המונה 240 מיליון אנשים יונה רק 207 מיליון עד אמצע המאה אם ההגירה תישאר ברמות הנוכחיות, אך עלולה ליפול בצורה הרסנית ל -169 מיליון בלבד אם היא תאט או אפילו תיפסק. הוצאת 33 מיליון משלמי מסים וצרכנים מהכלכלה האירופית במשך שלושה עשורים תהיה מזיקה ביותר, בעוד שמעל 60 מיליון בני אדם יהיו קטסטרופאליים.
אירופה צריכה להתחיל כבר עכשיו בתכנון דרכים להתמודד עם הירידה הדמוגרפית שלה. ההכנסה הממוצעת היא כבר רק שני שליש מההכנסות של האמריקאים, ובדרך כלל לרדת לשלוש חמישיות. מתן תוסף לכלכלה האירופית הוא חיוני אם יש להימנע מקריסה פוליטית וכלכלית מסתחררת.
דחיפה זו תגיע מאסטרטגיית השקעה נועזת ונחושה ברחבי אירופה המכוונת לחינוך, בריאות ודיור. אם היו דנים ברפורמות ממשל בגוש היורו לאור ההלוואות לבניית אירופה גמישה יותר, אזי ניתן יהיה להקל על ההסתייגויות של ממשלות צפון אירופה. יש לראות את 'תוכנית ג'ונקר' הצנועה בהיקף של 315 מיליארד אירו לתשתיות כפיילוט בלבד.
נקודת המפתח היא שיש צורך בבתי חולים, בתי ספר ובתים נוספים בכדי להכיל את האוכלוסייה המזדקנת באירופה וגם את הדם החדש שההגירה יכולה להביא. השפעות ההחלפה הקיינסיאניות יניעו מחדש את הכלכלה האיטית ובכך יבטיחו שפרויקט האיחוד האירופי יחזיר את המומנטום הקדימה השאפתני שלו.