צור קשר

בית צ'טהאם

מהי החצנה ומדוע מדובר באיום על פליטים?

לַחֲלוֹק:

יצא לאור

on

אנו משתמשים בהרשמה שלך בכדי לספק תוכן בדרכים שהסכמת להם ולשפר את ההבנה שלך בך. תוכל לבטל את ההרשמה בכל עת.

אי העלייה. מולדובה. מָרוֹקוֹ. פפואה גינאה החדשה. סנט הלנה. אלה הם כמה מהיעדים הרחוקים שבהם ממשלת בריטניה שקלה לשלוח מבקשי מקלט לאחר שהגיעו לבריטניה או יורטו בדרכם לכאן, כותב ד"ר ג'ף קריספ, עמית עמית, תוכנית המשפט הבינלאומי, בית צ'את'ם.

הצעות כאלה מסמלות החצנה, אסטרטגיית ניהול הגירה שניצחה גדל טוֹבָה בקרב מדינות בצפון הגלובלי, המציין צעדים שננקטו על ידי מדינות מעבר לגבולותיהן כדי למנוע או להרתיע את הגעתם של אזרחים זרים חסרי אישור להיכנס למדינת היעד המיועדת להם.

יירוט מבקשי מקלט הנוסעים בסירה, לפני מעצרם ועיבודם במקומות ימיים, הוא אולי הצורה הנפוצה ביותר של אסטרטגיה זו. אך זה בא לידי ביטוי גם במגוון דרכים אחרות, כמו מסעות מידע בארצות מוצא ומעבר, שנועדו להניא את אזרחי המדינות המתפתחות מנסיון למסע לארץ יעד בצפון הגלובלי.

נעשה שימוש בבקרת אשרות, סנקציות על חברות תחבורה ומאחזים של קציני הגירה בנמלים זרים כדי למנוע עליית נוסעים לא רצויים. מדינות עשירות ביצעו גם עסקאות עם מדינות פחות משגשגות, והציעו סיוע כספי ותמריצים אחרים בתמורה לשיתוף הפעולה שלהן בחסימת התנועה של מבקשי המקלט.

הרעיון של החצנה הוא אמנם עדכני, אך אסטרטגיה זו אינה חדשה במיוחד. בשנות השלושים של המאה העשרים נערכו יירוטים ימיים על ידי מספר מדינות כדי למנוע הגעת יהודים לברוח מהמשטר הנאצי. בשנות השמונים הנהיגה ארה"ב הסדרי ייעוד ועיבוד ימיים למבקשי מקלט מקובה ומהאיטי, ועיבדו את טענותיהם למעמד של פליטים על סיפון ספינות משמר חופים או בבסיס הצבאי האמריקני במפרץ גואנטנמו. בשנות ה -1930 הנהיגה ממשלת אוסטרליה את 'הפיתרון הפסיפי', לפיו מבקשי מקלט בדרכם לאוסטרליה גורשו למרכזי מעצר בנאורו ובפפואה גינאה החדשה.

במהלך שני העשורים האחרונים, האיחוד האירופי נעשה יותר ויותר להוט להתאים את הגישה האוסטרלית להקשר האירופי. באמצע שנות האלפיים, גרמניה הציעה כי ייתכן שיוקמו מרכזי החזקה ועיבוד של מבקשי מקלט בצפון אפריקה, בעוד שבריטניה השתעשעה ברעיון להשכיר אי קרואטי לאותה מטרה.

הצעות כאלה ננטשו בסופו של דבר ממגוון סיבות משפטיות, אתיות ותפעוליות. אבל הרעיון חי והיווה את בסיס הסכם האיחוד האירופי ב -2016 עם טורקיה, לפיו אנקרה הסכימה לחסום את התנועה הלאה של פליטים סורים ואחרים, תמורת תמיכה כספית ותגמולים אחרים מבריסל. מאז סיפק האיחוד האירופי גם כלי שייט, ציוד, הדרכה ומודיעין לשומר החוף הלובי, ומספק לו יכולת ליירט, להחזיר ולעצור כל מי שמנסה לחצות את הים התיכון בסירה.

ממשל טראמפ בארצות הברית הצטרף גם ל"עגלה "של החצנה, וסירב לקבלה של מבקשי מקלט בגבול הדרומי שלה, ואילץ אותם להישאר במקסיקו או לחזור למרכז אמריקה. על מנת ליישם אסטרטגיה זו, וושינגטון השתמשה בכל הכלים הכלכליים והדיפלומטיים העומדים לרשותה, כולל איום בסנקציות מסחריות ובמשיכת סיוע משכנותיה הדרומיות.

פרסומת

מדינות הצדיקו את השימוש באסטרטגיה זו בכך שהציעו שהמניע העיקרי שלהן הוא להציל חיים ולמנוע מאנשים לבצע מסעות קשים ומסוכנים מיבשת אחת לשנייה. הם גם טענו כי יעיל יותר לתמוך בפליטים כמה שיותר קרוב לביתם, במדינות שכנות וסמוכות בהן עלויות הסיוע נמוכות יותר ושקל יותר לארגן את חזרתן בסופו של דבר.

במציאות, כמה שיקולים אחרים - ופחות אלטרואיסטיים - מניעים את התהליך הזה. אלה כוללים חשש שהגעתם של מבקשי מקלט ומהגרים לא סדירים אחרים מהווה איום חמור על ריבונותם וביטחונם, כמו גם חשש בקרב ממשלות שנוכחות אנשים כאלה עלולה לערער את הזהות הלאומית, ליצור חוסר הרמוניה חברתית ולאבד להם את התמיכה. של ציבור הבוחרים.

אולם בעיקרו של דבר, החצנה היא תוצאה של קביעת מדינות להימנע מהחובות שקיבלו באופן חופשי כצדדים לאמנת הפליטים של האו"ם בשנת 1951. במילים פשוטות, אם מבקש מקלט מגיע למדינה שהיא צד לאמנה, על הרשויות מוטלת החובה לבחון את בקשתם למעמד של פליטים ולהעניק להם אישור להישאר אם יתגלה שהם פליטים. כדי להתחמק מחובות כאלה, מספר גדל והולך של מדינות הגיעו למסקנה כי עדיף למנוע את הגעתם של אנשים כאלה מלכתחילה.

אמנם זה עשוי להתאים לאינטרסים המיידיים של מדינות היעד הפוטנציאליות, אך תוצאות כאלה גורמות נזק חמור למשטר הפליטים הבינלאומי. כפי שראינו ביחס למדיניות הפליטים שמנהלת אוסטרליה נאורו, האיחוד האירופי בלוב וארה"ב במקסיקו, החצנה מונעת מאנשים לממש את זכותם לבקש מקלט, מסכנת אותם להפרות זכויות אדם אחרות ומטילה פיזית חמורה. ופגיעה פסיכולוגית בהם.

יתר על כן, על ידי סגירת גבולות, החיצוניות דווקא עודדה פליטים לערוך מסעות מסוכנים שבהם מעורבים מבריחים אנושיים, סוחרים ופקידים ממשלתיים מושחתים. זה הטיל נטל לא פרופורציונלי על מדינות מתפתחות, בהן 85 אחוזים מהפליטים בעולם נמצאים. וכפי שנראה בצורה החריפה ביותר בהסכם האיחוד האירופי וטורקיה, זה עודד את השימוש בפליטים כקלפי מיקוח, כאשר מדינות פחות מפותחות משיגות מימון וויתורים אחרים ממדינות עשירות יותר בתמורה להגבלות על זכויות הפליטים.

בעוד שההחצנה מעוגנת כעת היטב בהתנהגות המדינה וביחסים בין המדינות, היא לא נותרה ללא עוררין. אקדמאים ופעילים ברחבי העולם התגייסו נגדה והדגישו את השלכותיה השליליות על הפליטים ואת עקרונות ההגנה על הפליטים.

ולמרות ש- UNHCR איטי להגיב ללחץ זה, תלוי במימון שמספקות המדינות בצפון הגלובלי, נראה שהשינוי נמצא כעת באוויר. באוקטובר 2020, הנציב העליון לפליטים דיבר על 'ההתנגדות הנחרצת של UNHCR ואישי להצעות החצנה של חלק מהפוליטיקאים, שאינן מנוגדות רק לחוק, אך אינן מציעות פתרונות מעשיים לבעיות המאלצות אנשים לברוח."

הצהרה זו מעלה מספר שאלות חשובות. האם שיטות החצנה כגון יירוט ומעצר שרירותי יכולות להיות נתונות לאתגרים משפטיים ובאילו תחומי שיפוט עשויים להימשך בצורה היעילה ביותר? האם ישנם אלמנטים בתהליך שניתן ליישם באופן המכבד את זכויות הפליטים ומחזק את יכולת ההגנה של המדינות המתפתחות? כחלופה, האם ניתן היה לספק לפליטים מסלולים בטוחים, חוקיים ומאורגנים כמדינות היעד שלהם?

מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, שכיהן כמפקד הפליטים של האו"ם לשעבר, מכיר היטב את מצוקת הפליטים.גל של דיפלומטיה עבור שלום'. אכן, אם מדינות מודאגות כל כך מהגעת פליטים, האם הן לא יכולות לעשות יותר כדי לפתור את הסכסוכים המזוינים ולמנוע את הפרות זכויות האדם שמאלצות אנשים מלכתחילה לברוח?

 

שתף מאמר זה:

EU Reporter מפרסם מאמרים ממגוון מקורות חיצוניים המבטאים מגוון רחב של נקודות מבט. העמדות שננקטו במאמרים אלה אינן בהכרח אלה של האיחוד האירופי Reporter.

ניתוח מגמות